בְּבַיִת קָטָן, רֵיחַ שֶׁל תַּבְלִינִים וְשִׁירֵי שַׁבָּת שֶׁמַּרְגִּישִׁים עַד לַמֶּרְחָק, גָּרוּ אַבָּא יִחְיֶא וְאִמָּא שָׂרָה.

לְאַבָּא יִחְיֶא הָיָה זָקָן לָבָן וְאָרֹך’, וּפֵאוֹת כְּסוּפוֹת שֶׁהִתְסַלְסְלוּ מִשְּׁנֵי צִדֵּי פָּנָיו כְּמוֹ נְחָלִים נוֹצְצִים. לְאִמָּא שָׂרָה הָיְתָה מִטְפַּחַת אֲדֻמָּה עִם רִקְמָה מִזָּהָב, שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת עַל רֹאשָׁהּ. הָיָה לָהּ חִיּוּךְ רָחָב שֶׁיָּכֹל הָיָה לְהָאִיר אֶת כָּל הַחֶדֶר.

בְּכָל יוֹם שִׁישִׁי בַּצָּהֳרַיִם, הַבַּיִת הָיָה מִתְמַלֵּא בְּרֵיחַ טִגּוּן מְשַׁגֵּעַ. אִמָּא שָׂרָה הָיְתָה עוֹמֶדֶת בַּמִּטְבָּח וּמְכִינָה אֶת הַלְּבִיבוֹת הַמְּיֻחָדוֹת שֶׁלָּהּ לְשַׁבָּת. הֵן הָיוּ תְּפוּחוֹת, זְהֻבּוֹת וְכֹל כָּךְ טְעִימוֹת.

אֲבָל כִּמְעַט תָּמִיד, מִתּוֹךְ עֲרֵמַת הַלְּבִיבוֹת הַמֻּשְׁלָמוֹת, אַחַת הָיְתָה יוֹצֵאת קְצָת אַחֶרֶת. קְצָת חוּמָה מִדַּי, קְצָת שְׂרוּפָה בַּקְּצָווֹת. אוּלַי הַשֶּׁמֶן הָיָה חַם מִדַּי, אוּלַי אִמָּא בְּדִיּוּק הִסְתּוֹבְבָה לְרֶגַע… אֲבָל תָּמִיד הָיְתָה אַחַת כָּזוֹ.

כְּשֶׁכֻּלָּם הָיוּ מִתְיַשְּׁבִים לַשֻּׁלְחָן, וְאִמָּא הָיְתָה מַגִּישָׁה אֶת הַצַּלַּחַת הַגְּדוֹלָה, אַבָּא יִחְיֶא הָיָה מוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ הַגְּדוֹלָה וְהַמְּחֻסְפֶּסֶת. הוּא לֹא הָיָה בּוֹחֵר בַּלְּבִיבָה הַזְּהֻבָּה בְּיוֹתֵר, וְגַם לֹא בְּזוֹ שֶׁנִּרְאֵית הֲכִי תְּפוּחָה.

הוּא תָּמִיד, אֲבָל תָּמִיד, לָקַח אֶת הַלְּבִיבָה הַשְּׂרוּפָה.

מֹשֶׁה הַקָּטָן וְהַסַּקְרָן הָיָה מַבִּיט בּוֹ בִּפְלִיאָה. יוֹם שִׁישִׁי אֶחָד הוּא לֹא הִתְאַפֵּק וְשָׁאַל: “אַבָּא, לָמָּה?”

אַבָּא עָצַר אֶת הַלְּבִיסָה וְחִיֵּךְ אֵלָיו בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת. “לָמָּה מָה, יָא אִיבְּנִי?”

“לָמָּה אַתָּה תָּמִיד לוֹקֵחַ אֶת הַשָּׂרוּף? תִּרְאֶה,” הִצְבִּיעַ מֹשֶׁה עַל הַצַּלַּחַת, “יֵשׁ פֹּה לְבִיבוֹת יָפוֹת יוֹתֵר, זְהֻבּוֹת יוֹתֵר… בֶּטַח גַּם טְעִימוֹת יוֹתֵר. לָמָּה דַּוְקָא אֶת זוֹ?”

אַבָּא יִחְיֶא הִבִּיט לְרֶגַע בְּאִמָּא שָׂרָה, שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בִּמְזִיגַת תֵּה וְלֹא שָׁמְעָה אֶת הַשִּׂיחָה. הוּא רָכַן אֶל מֹשֶׁה וְלָחַשׁ כְּמַמְתִּיק סוֹד: “לֹא, לֹא, מֹשֶׁה. זֹאת שֶׁלִּי. רַק שֶׁלִּי. שֶׁלִּי וְשֶׁל אִמָּא.”

מֹשֶׁה קִמֵּט אֶת מִצְחוֹ. “שֶׁלְּךָ וְשֶׁל אִמָּא? אֲבָל אִמָּא לֹא אוֹכֶלֶת אוֹתָהּ, אַתָּה אוֹכֵל אוֹתָהּ!”

אַבָּא רַק לִטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, חִיֵּךְ אֶת הַחִיּוּךְ הַשֶּׁקֶט שֶׁלּוֹ וְאָמַר: “כְּשֶׁתִּגְדַּל, תָּבִין.”

שָׁנִים עָבְרוּ. מֹשֶׁה גָּדַל וְהָפַךְ לְאִישׁ. יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁעָמְדָה אִשְׁתּוֹ פְּנִינָה בַּמִּטְבָּח וְטִגְּנָה לְבִיבוֹת, אַחַת הַלְּבִיבוֹת נִשְׂרְפָה מְעַט בַּקָּצֶה. בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הַזִּכָּרוֹן הִכָּה בּוֹ. הוּא נִזְכַּר בְּאַבָּא יִחְיֶא, בַּזָּקָן הַלָּבָן, וּבְצַלַּחַת הַלְּבִיבוֹת. פִּתְאוֹם, מֹשֶׁה הֵבִין.

אַבָּא לֹא אָהַב טַעַם שָׂרוּף. אַף אֶחָד לֹא בֶּאֱמֶת מַעֲדִיף אֶת הַשָּׂרוּף. אַבָּא לָקַח אֶת הַלְּבִיבָה הַשְּׂרוּפָה כְּדֵי שֶׁאִמָּא שָׂרָה לֹא תַּרְגִּישׁ לְרֶגַע אֶחָד שֶׁהִיא נִכְשְׁלָה. הוּא הֶעֱלִים אֶת הַ”טָּעוּת” שֶׁלָּהּ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן שֶׁלּוֹ, בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה. הוּא לָקַח אֶת הַחֵלֶק הַפָּחוֹת מֻצְלָח, כְּדֵי שֶׁלְּאִמָּא יִשָּׁאֵר רַק הַטַּעַם הַמָּתוֹק שֶׁל הַהַצְלָחָה וְשֶׁל הַשִּׂמְחָה.

כְּשֶׁאַבָּא אָמַר “זֶה שֶׁלִּי וְשֶׁל אִמָּא”, הוּא הִתְכַּוֵּן שֶׁזֶּה הַסּוֹד שֶׁלָּהֶם – הָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם הָיְתָה עֲשׂוּיָה מִנְּתִינָה, מֵרָצוֹן לִשְׁמֹר אֶחָד עַל הַלֵּב שֶׁל הַשְּׁנִיָּה.

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב, מֹשֶׁה לָקַח אֶת הַלְּבִיבָה הַשְּׂרוּפָה לַצַּלַּחַת שֶׁלּוֹ, חִיֵּךְ לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר: “זֹאת בְּדִיּוּק אֵיךְ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ.”