שְׁמִי אֵלִיָּהוּ.

עוֹד מְעַט אֶהְיֶה בֶּן שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה,

וּכְבָר שָׁנָה שֶׁאֲנִי לוֹמֵד אֵצֶל הָרַב יוֹסֵף מַשָּׂאשׁ.

 

רַבִּים חוֹשְׁבִים שֶׁבַּר־מִצְוָה זֶה רַק לָדַעַת לִקְרוֹא בַּתּוֹרָה.

גַּם אֲנִי חָשַׁבְתִּי כָּךְ בַּהַתְחָלָה.

אֲבָל הָרַב לִמֵּד אוֹתִי שֶׁלִּפְנֵי שֶׁאָדָם נִקְרָא בַּר־מִצְוָה,

הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּר לֵבָב.

הוּא לִמֵּד אוֹתִי לְהַקְשִׁיב,

לִרְאוֹת אֶת מִי שֶׁעוֹמֵד לְיַדִּי,

וְלָדַעַת שֶׁאַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה

מַתְחִילָה לִפְעָמִים בְּשְׁאֵלָה קְטַנָּה.

 

יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְבֵיתֵנוּ בֶּן־דּוֹדִי שִׁמְעוֹן,

שֶׁבָּא מֵעִיר אַחֶרֶת.

יָצָאנוּ לַחוּץ, רָצְנוּ, שִׂחַקְנוּ,

הַזֵּעָה יָרְדָה וְהַצְּחוֹק הִתְגַּלְגֵּל,

וּכְשֶׁהַבֶּטֶן הִתְחִילָה לְקַרְקֵר —

נִכְנַסְנוּ הַבַּיְתָה לֶאֱכוֹל.

יָשַׁבְנוּ זֶה מוּל זֶה,

לֶחֶם חַם וְמַאֲכָל פָּשׁוּט.

וְאָז שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ, כְּאִלּוּ בְּדֶרֶך ַאגָּב:

“וְאַתָּה… כְּבָר מִתְכּוֹנֵן לְבַּר־מִצְוָה?”

 

שִׁמְעוֹן הוֹרִיד אֶת הָעֵינַיִם.

“לֹא בֶּאֱמֶת,” אָמַר.

“אָמְרוּ שֶׁיֵּשׁ עוֹד זְמַן.

כְּשֶׁאֶגִּיעַ לְגִיל שְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה — נַתְחִיל.”

 

הַלֶּחֶם נִשְׁאַר בְּיָדִי.

פִּתְאֹם הָרָעָב נֶעֱלַם.

 

לְמָחֳרָת הָלַכְתִּי לָרַב.

לֹא בָּאתִי לִלְמוֹד קְרִיאָה.

בָּאתִי לִלְמוֹד מַשֶּׁהוּ עָמוֹק יוֹתֵר.

 

סִפַּרְתִּי לוֹ עַל שִׁמְעוֹן,

עַל הָעִיר הָאַחֶרֶת,

וְעַל נְעָרִים שֶׁמַּגִּיעִים לְבַּר־מִצְוָה

בְּלִי שֶׁהֵכִינוּ לָהֶם אֶת הַלֵּב.

 

הָרַב הִקְשִׁיב בְּשֶׁקֶט,

וְאָז אָמַר:

“זֶה לֹא רַק יוֹם.

זֶה יוֹם שֶׁיָּכוֹל לִבְנוֹת אָדָם.”

הוּא יָשַׁב וְכָתַב מִכְתָּב לְרַבָּנֵי הָעִיר הָאַחֶרֶת.

וּבְתוֹכוֹ כָּתַב, כְּפִי שֶׁכָּתַב גַּם בִּפְסָקָיו:

 

“וַאֲנִי אוֹמֵר דְּיֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמֹכוּ,

מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּיוֹם טוֹב לְגַבֵּי דִידְהוּ,

וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִשְׂמֹחַ לְאַחַר הַתְּפִלָּה

לִכְבוֹד בַּר־הַמִּצְוָה.”

 

כְּשֶׁהוּא הֵרִים אֶת הָעֵט,

הוּא הִסְבִּיר לִי:

“שִׂמְחָה שֶׁל בַּר־מִצְוָה אֵינָהּ סְתָם חֲגִיגָה.

זֶה יוֹם טוֹב שֶׁל הַיֶּלֶד.

וְיוֹם טוֹב — מְכִינִים לוֹ מֵרֹאשׁ.”

 

חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה בְּחִיּוּך.

וַחָשַׁבְתִּי:

אִם מִכְתָּב אֶחָד יָכוֹל לְעוֹרֵר קְהִלָּה אַחַת,

אוּלַי הוּא יָכוֹל לְעוֹרֵר עוֹד רַבּוֹת.

וְאָז הֵבַנְתִּי:

הַבַּר־מִצְוָה שֶׁלִּי כְּבָר הִתְחִיל.

לֹא רַק בַּתּוֹרָה.

אֶלָּא בָּרֶגַע שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי

בַּר לֵבָב — וְאָז בַּר־מִצְוָה.

 

—

📚 מקור: שו”ת “אוצר המכתבים”, הרב יוסף משאש.

 

 

 

🎨 מערך פעילות: לִהְיוֹת “בַּר לֵבָב”

קהל יעד: כיתות ה-ו’ (תחילת תהליך ההכנה לבר/בת מצווה)

1. פתיחה: “הרעב שנעלם” (דיון רגשי)

נקרא את הסיפור יחד. נתעכב על הרגע שבו אליהו ושמעון אוכלים יחד.

שאלה לדיון: אליהו היה רעב מאוד אחרי הריצה והמשחק. למה לדעתכם “הלחם נשאר בידו” והרעב נעלם כשהוא שמע את התשובה של שמעון?

הערה למורה: המטרה היא להגדיר את המושג אמפתיה – להרגיש את החיסרון של השני בתוכי.

 

2. לימוד מושג: מהו “בַּר לֵבָב”?

הרב מלמד את אליהו שבר-מצווה מתחיל בלהיות “בר לבב”.

תרגיל מחשבתי: בואו נחלק את הלוח לשניים.

בצד אחד נכתוב: “בר מצווה טכני” (מה עושים? קוראים בתורה, עושים מסיבה, מקבלים מתנות).

בצד שני נכתוב: “בר לבב” (איך מרגישים? למי שמים לב? איזו אחריות חדשה יש לי כלפי אחרים?).

 

3. “יום טוב שלי” – הציטוט של הרב

נלמד את המקור שהבאת מדברי הרב:

“…מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּיוֹם טוֹב לְגַבֵּי דִידְהוּ…”

הסבר לילדים: הרב יוסף משאש אומר שבר המצווה הוא לא רק טקס דתי, הוא החג הפרטי של הנער.

שאלה למחשבה: אם בר המצווה הוא “יום טוב” (כמו חג), איך זה משנה את הדרך שבה אנחנו מתכוננים אליו? האם הכנה ל”חג” היא רק ללמוד את המנגינה של הפרשה, או גם להכין את השמחה בלב?

 

4. פעילות יצירה: “מכתב הלב”

אליהו ראה ששמעון לא מוכן, והלך לרב כדי לעזור לו.

 

המשימה: כל תלמיד מקבל דף מעוצב כ”איגרת עתיקה” (בסגנון המכתבים של הרב משאש).

הכתיבה: “כתבו מכתב לעצמכם של עוד שנה (ליום בר המצווה). ספרו לעצמכם על תכונה אחת בלב שאתם רוצים לפתח בשנה הקרובה כדי להיות באמת ‘בני לבב’.”

 

📋 דף שאלות רגשיות (לחלוקה בכיתה)

הבחנה: אליהו אומר: “רבים חושבים שבר-מצווה זה רק לדעת לקרוא בתורה”. מה לדעתך חסר למי שרק יודע לקרוא, אבל לא הכין את הלב?

נקודת מבט: למה לדעתך היה חשוב לרב לכתוב מכתב לרבנים של העיר האחרת? האם הוא לא יכול היה פשוט ללמד את שמעון בעצמו?

 

אחריות: אליהו אומר בסוף: “הבר-מצווה שלי כבר התחיל”. האם לדעתך אפשר להיות בר-מצווה גם לפני גיל 13? הסבר/י את תשובתך לפי הסיפור.

 

הגדרה אישית: לו היית צריך לתת עצה לחבר שמתחיל להתכונן לבר-מצווה, איזו עצה היית נותן לו כדי שזה יהיה עבורו “יום טוב”?

✨ בונוס למורה: מסר לסיום

הרב יוסף משאש לימד אותנו שההלכה והלב הם דבר אחד. השמחה של הנער היא חלק מהמצווה. כשילד מרגיש שזה ה”יום טוב” שלו, הוא ירצה לקיים את המצוות לא מתוך חובה, אלא מתוך אהבה.

האם תרצה שאעצב את “מכתב הלב” כקובץ להדפסה, או שאולי נכין איור נוסף שמתאר את הרגע שבו אליהו ושמעון יושבים יחד ומחייכים?