שְׁמִי דָּנִיֵּאל. רַק שָׁנָה אַחַת חָלְפָה מֵאָז זָכִיתִי לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ הָאָבוֹת, וּבְכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינַי, אֲנִי עֲדַיִן שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל סָבִי.
הוּא הָיָה מְסַפֵּר לִי בְּעֶרְגָּה עַל הַ”מֵּלָאח” בָּעִיר מֶקְנֶס שֶׁבְּמָרוֹקוֹ – עִיר שֶׁל חֲכָמִים וְסוֹפְרִים. הוּא תֵּאֵר כֵּיצַד הָיָה עוֹמֵד בַּסִּמְטָאוֹת הַצָּרוֹת, נוֹשֵׂא עֵינָיו מִזְרָחָה וְלוֹחֵשׁ: “דָּנִיֵּאל, דַּע לְךָ, שָׁם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כָּל רֶגֶב אֲדָמָה הוּא מַרְגָּלִית. אֲנַחְנוּ כָּאן בַּגָּלוּת, אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּנוּ פועם בין עֲצֵי הַזַּיִת וְהָרֵי הַגָּלִיל”. וְהִנֵּה אֲנִי כָּאן. לֹא עוֹד פָּלִיט בִּמְדִינוֹת נֵכָר, אֶלָּא חַיָּל בִּצְבָא יִשְׂרָאֵל.
זֶה הָיָה יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶשׁ. הַיְחִידָה שֶׁלִּי סִיְּמָה אִמּוּן מְפָרֵךְ בְּנַחֲלֵי הַגָּלִיל. הַשָּׁמַיִם הָיוּ קוֹדְרִים, הַגֶּשֶׁם הָפַךְ אֶת הָאֲדָמָה לְמַלְכֹּדֶת שֶׁל בֹּץ סָמִיךְ, וְהַנַּעֲלַיִם הַצְּבָאִיּוֹת שֶׁלִּי – נִרְאוּ פִּתְאוֹם כְּבֵדוֹת וּמְאֻבָּקוֹת, נוֹשְׂאוֹת עֲלֵיהֶן אֶת מִשְׁקָלָהּ שֶׁל הָאָרֶץ.
כָּל רְצוֹנִי הָיָה לְהַסְפִּיק. רָצִיתִי לְהַגִּיעַ לְחֵיפָה, לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבּוֹ כִּהֵן הָרַב יוֹסֵף מַשָּׂאשׁ. רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ אֶת אוֹתָן זְמִירוֹת עַתִּיקוֹת שֶׁסָּבִי שָׁר בְּמָרוֹקוֹ, לְהַרְגִּישׁ אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁעָלֶיהָ חָלְמוּ אֲבוֹתַי.
רַצְתִּי מֵהָאוֹטוֹבּוּס כְּשֶׁדֹּפֶק לִבִּי מָהִיר. הַשֶּׁמֶשׁ הֵחֵלָה לִשְׁקֹעַ מֵעַל הַיָּם, צוֹבַעַת אֶת הָעוֹלָם בְּזָהָב שֶׁל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הִגַּעְתִּי לְפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַקָּהָל הֵחֵל לְשׁוֹרֵר בִּנְעִימָה: “לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה”.
עָצַרְתִּי בַּחוּץ, מִתְנַשֵּׁף. הִבַּטְתִּי בְּמַדַּי הַמְּקֻמָּטִים וּבְנַעֲלַי הַמְּכֻסּוֹת בְּבֹץ טָרִי.הַאִם רָאוּי לְהִכָּנֵס כָּךְ לְהֵיכַל ה’? שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי בְּלֵב רוֹטֵט. כָּאן הַכֹּל נָקִי, הַמִּתְפַּלְלִים עֲטוּפִים בְּלָבָן, אוּלַי מְקוֹמִי בַּחוּץ?
אַךְ הַכִּסּוּפִים לַשְּׁכִינָה הָיוּ חֲזָקִים מִמֶּנִּי. פָּסַעְתִּי פְּנִימָה בַּלָּאט, מְנַסֶּה לְהֵחָבֵא אֶל הַכֵּלִים בְּיַרְכְּתֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת. אַךְ בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל הָרַב מַשָּׂאשׁ, אַף נְשָׁמָה אֵינָהּ נוֹתֶרֶת בַּצֵּל.
לְפֶתַע נָדַם הַקּוֹל. הָרַב יוֹסֵף מַשָּׂאשׁ, בְּמִצְנַפְתּוֹ הַמְּפֹאָרֶת וּפָנָיו הַמְּאִירוֹת כִּפְנֵי מַלְאָךְ, הִפְסִיק אֶת שִׁירַת הַקָּהָל. הוּא הִפְנָה אֶת מַבָּטוֹ אֵלַי. חַשְׁתִּי אֶת דָּמִי אוֹזֵל מִפָּנַי. רָצִיתִי לְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל הַמַּרְאֶה הַלֹּא-חֲגִיגִי, עַל הַבֹּץ הַמְּבַיֵּשׁ.אַךְ הָרַב לֹא הִבִּיט בִּי בְּתוֹכֵחָה. הוּא פָּסַע לְעֶבְרִי בִּצְעָדִים מְדוּדִים, וְהַקָּהָל כֻּלּוֹ עָצַר אֶת נְשִׁימָתוֹ.
עֵינָיו שֶׁל הָרַב נָצְצוּ בְּאוֹר שֶׁאֵינוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. הוּא הִנִּיחַ אֶת יָדוֹ הַטְּהוֹרָה עַל כְּתֵפִי הַמְּאֻבֶּקֶת, וּבְקוֹל עָמֹק שֶׁמַּרְעִיד אֶת מֵיתְרֵי הַלֵּב, בֵּרֵךְ בְּנֹסַח חֲגִיגִי בִּפְנֵי הַקָּהָל כֻּלּוֹ: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה!””אָמֵן!” רָעֲמוּ קִירוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת.
עָמַדְתִּי שָׁם נִרְעָשׁ. עָלַי? שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי. בִּרְכַּת “שֶׁהֶחֱיָנוּ” עַל חַיָּל פָּשׁוּט?
הָרַב פָּנָה אֶל הַמִּתְפַּלְלִים וְאָמַר בִּנְעִימוּת: “אַחַי וְרֵעַי, אַל תִּסְתַּכְּלוּ עַל הַבֹּץ שֶׁעַל נַעֲלָיו. הַבִּיטוּ בַּנֵּס הַמְּהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ! אַלְפַּיִם שָׁנָה בָּכִינוּ בִּתְפִלּוֹתֵינוּ בְּמָרוֹקוֹ, הִתְחַנַּנּוּ לִזְכּוֹת וְלִרְאוֹת יְהוּדִי שֶׁזּוֹקֵף קוֹמָה וְשׁוֹמֵר עַל נַחֲלַת אֲבוֹתָיו. הַנַּעֲלַיִם הַלָּלוּ אֵינָן מְלֻכְלָכוֹת – הֵן מְקֻדָּשׁוֹת בַּעֲפָרָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַבֹּץ הַזֶּה הוּא הַכֶּתֶר שֶׁל הַגְּאֻלָּה!”
בְּאוֹתוֹ רֶגַע, קוֹלוֹ שֶׁל סָבִי מִמֶּקְנֶס הִתְמַזֵּג עִם שִׁירַת הַקָּהָל בְּחֵיפָה. לֹא הָיִיתִי עוֹד עוֹלֶה חָדָשׁ וְאָבוּד. הָיִיתִי הַחֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשֵּׁם, הָיִיתִי הַתְּפִלָּה שֶׁנֶּעֶנְתָה.כַּאֲשֶׁר פָּתַחְתִּי אֶת הַסִּדּוּר, הַבֹּץ עַל נַעֲלַי כְּבָר לֹא נִרְאָה כְּלִכְלוּך். הוּא נִרְאָה כְּזָהָב טָהוֹר. הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁקּוֹלִי מִצְטָרֵף לְמַקְהֵלָה שֶׁל דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים, שֶׁחִכּוּ לָרֶגַע הַזֶּה – שֶׁבּוֹ חַיָּל יְהוּדִי יַחֲזֹר מֵהַשָּׂדֶה הַיְשֵׁר אֶל הֵיכַל ה’, נוֹשֵׂא עַל רַגְלָיו אֶת קְדֻשַּׁת הָאָרֶץ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף.
💡 לְהַעֲמָקָה וְקִדּוּשׁ הַמֶּסֶר:קְדֻשַּׁת הַחֹל: כֵּיצַד הָפַךְ הָרַב מַשָּׂאשׁ דָּבָר “גַּשְׁמִי” וּמְלֻכְלָךְ כְּמוֹ בֹּץ לְמַשֶּׁהוּ קָדוֹשׁ? מָה זֶה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ עַל הַיְּכֹלֶת שֶׁלָּנוּ לִמְצֹא קְדֻשָּׁה בְּחַיֵּי הַיּוֹם-יוֹם?
עַיִן טוֹבָה: הַמִּתְפַּלְלִים רָאוּ לִכְלוּךְ, הָרַב רָאָה “כֶּתֶר שֶׁל גְּאֻלָּה”. אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְאַמֵּץ אֶת הַ”עַיִן הַטּוֹבָה” שֶׁל הָרַב כְּלַפֵּי חֲבֵרֵינוּ וּכְלַפֵּי הַמְּדִינָה
הַזְּכוּת לְבָרֵךְ: בִּרְכַּת “שֶׁהֶחֱיָנוּ” נֶאֱמֶרֶת עַל שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וַחֲדָשָׁה. מָהִי אוֹתָהּ “שִׂמְחָה חֲדָשָׁה” שֶׁמַּרְגִישׁ מִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת שְׁנוֹת הַגָּלוּת הָאֲרֻכּוֹת?
