בָּעִיר הָעַתִּיקָה מֶקְנֶס שֶׁבְּמָרוֹקוֹ, בֵּין סִמְטָאוֹת צָפוּפוּת וְרֵיחוֹת שֶׁל תַּבְלִינִים, גָּר נַעַר צָעִיר וּשְׁמוֹ יוֹסֵף. יוֹסֵף הָיָה נַעַר מְיוּחָד בְּמִינוֹ. עֵינָיו תָּמִיד בָּרְקוּ כְּשֶׁרָאָה סֵפֶר קֹדֶשׁ, וְלִבּוֹ פָּעַם בְּחָזְקָה בְּכָל פַּעַם שֶׁשָּׁמַע דְּבַר תּוֹרָה.

אַךְ עָנָן כָּבֵד יָרַד עַל בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹסֵף. אָבִיו הָאָהוּב נִפְטַר, וְיוֹסֵף, שֶׁהָיָה עֲדַיִן נַעַר, הֵבִין שֶׁכָּעֵת עֹל פַּרְנָסַת הַמִּשְׁפָּחָה מֻנָּח עַל כְּתֵפָיו. “אִמָּא,” אָמַר בְּקוֹל רוֹעֵד אַךְ נָחוּשׁ, “אֲנִי אֶדְאַג לָךְ וּלְאַחַי הַקְּטַנִּים. אֲנִי אֵצֵא לַעֲבֹד.”

בְּכָל בֹּקֶר, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רַק הֵחֵלָּה לִצְבֹּעַ אֶת הַשָּׁמַיִם בְּכָתֹם, יוֹסֵף כְּבָר הָיָה עָסוּק בִּמְלָאכָה. הוּא לָמַד לִתְפֹּר בְּגָדִים, לְתַקֵּן שְׁעוֹנִים וַאֲפִילוּ לַעֲבֹד בְּנַגָּרוּת וְצוֹרְפוּת. יָדָיו הָיוּ זְרִיזוֹת וּמֻכְשָׁרוֹת, אַךְ רֹאשׁוֹ הָיָה בְּמָקוֹם אַחֵר.

“אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד תּוֹרָה!” לָחַשׁ לְעַצְמוֹ בִּזְמַן שֶׁנִּסֵּר לוּחַ עֵץ. “אֵיךְ אֶזְכֶּה לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָכָם אִם כָּל הַיּוֹם אֲנִי עָסוּק בְּפַטִּישׁ וּמַסְמֵר?”

יוֹם אֶחָד, הִתְחִיל יוֹסֵף לַעֲבֹד בִּכְרִיכַת סְפָרִים. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִשְׁתַּנָּה הַכֹּל. סְפָרִים יְשָׁנִים וַחֲדָשִׁים הִגִּיעוּ לְשֻׁלְחָנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּחַזֵּק אֶת כְּרִיכָתָם. בִּזְמַן שֶׁהָיָה מַדְבִּיק וְתוֹפֵר אֶת הַדַּפִּים, עֵינָיו הָיוּ “גּוֹנְבוֹת” קְרִיאָה בַּשּׁוּרוֹת. כָּל כְּרִיכַת סֵפֶר הָפְכָה לְשִׁעוּר! הוּא לָמַד הֲלָכָה מִסֵּפֶר אֶחָד, וּמַחְשָׁבָה מִסֵּפֶר אַחֵר. הַמְּלָאכָה הָפְכָה לַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁלּוֹ לִצְמֹחַ.

אַךְ זֶה לֹא הִסְפִּיק לוֹ. הוּא רָצָה לְהַעֲמִיק, וְלֹא הָיוּ לוֹ סְפָרִים מִשֶּׁלּוֹ. בַּלֵּילוֹת, כְּשֶׁהָיָה עָיֵף מִיּוֹם עֲבוֹדָה מְפָרֵךְ, הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּמְחַפֵּשׂ סְפָרִים בַּמַּדָּפִים.

בְּעֶרֶב אֶחָד, עָמַד יוֹסֵף בְּעֶזְרַת בֵּית הַכְּנֶסֶת, דִּמְעָה עָמְדָה בְּעֵינוֹ. “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,” הִתְפַּלֵּל בְּשֶׁקֶט, “אֲנִי עָסוּק בַּמְּזוֹנוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי, אֵין לִי כֶּסֶף לִקְנוֹת סְפָרִים וְאֵין לִי זְמַן לָשֶׁבֶת בַּיְּשִׁיבָה. אֵיךְ אֶזְכֶּה לַתּוֹרָה?”

לְפֶתַע, נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת. לַחֶדֶר נִכְנְסוּ חַכְמֵי הָעִיר הַדְּגוּלִים. הֵם שָׁמְעוּ עַל הַנַּעַר הַמֻּכְשָׁר שֶׁעוֹבֵד בַּיּוֹם וְלוֹמֵד בַּלַּיְלָה, וְרָאוּ אֶת הַתְּשׁוּקָה שֶׁלּוֹ.

“יוֹסֵף הַצָּעִיר,” אָמַר לוֹ אֶחָד הָרַבָּנִים בְּחִיּוּךְ רָחָב, “לֵב שֶׁרוֹצֶה תּוֹרָה בְּכָל כּוֹחוֹ – הַתּוֹרָה תָּבוֹא אֵלָיו. בּוֹא אִתָּנוּ לַסִּפְרִיָּה שֶׁלָּנוּ. כָּל הַסְּפָרִים פְּתוּחִים לְפָנֶיךָ!”

יוֹסֵף לֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. הָרַבָּנִים הִשְׁאִילוּ לוֹ אֶת הַסְּפָרִים הֲכִי נְדִירִים שֶׁלָּהֶם. מֵאוֹתוֹ יוֹם, יוֹסֵף הִמְשִׁיךְ לַעֲבֹד כְּדֵי לְפַרְנֵס אֶת אִמּוֹ, אַךְ בְּכָל רֶגַע פָּנוּי – וְלוּ הַקָּטָן בְּיוֹתֵר – הוּא צָלַל לְתוֹךְ דַּפֵּי הַגְּמָרָא וְהַהֲלָכָה.

לִימִים, הַנַּעַר יוֹסֵף מִמֶּקְנֶס הָפַךְ לְהַגָּאוֹן רַבִּי יוֹסֵף מַשָׁאשׁ, שֶׁכָּתַב עַשְׂרוֹת סְפָרִים וְהֵאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּחָכְמָתוֹ וּבְאַהֲבָתוֹ לְכָל אָדָם.

——&&&&&——

הסיפור על רבי יוסף מַשָּאשׁ הוא מרגש ומעורר השראה בצורה בלתי רגילה. הוא מצייר דיוקן של דמות ששילבה בין עמל כפיים לבין גדלות בתורה, בין דאגה לפרנסת המשפחה לבין צמא אינטלקטואלי ורוחני שאינו יודע שובע.

רבי יוסף משאש (ה-מהר”י משאש) היה אכן דמות ייחודית בנוף של חכמי מרוקו וארץ ישראל. הסיפור נוגע בכמה מהתכונות הבולטות ביותר שלו:

מה ניתן ללמוד מסיפורו של הנער יוסף?

• קדושה בתוך החול: רבי יוסף הוכיח שאפשר להפוך כל מלאכה – נגרות, צורפות או כריכת ספרים – לכלי לצמיחה. הוא לא ראה בעבודה “ביטול תורה”, אלא דרך לקיים את משפחתו בכבוד תוך ניצול כל רגע פנוי ללמידה.

• התמדה (חריצות): המושג “לחטוף” לימוד בתוך סדר יום עמוס הוא שיעור גדול לדורנו. הוא לא חיכה לתנאים אידיאליים כדי ללמוד; הוא יצר אותם בעצמו.

• הכרת הטוב ורגישות: הקשר שלו עם חכמי העיר והעובדה שזכה לעידודם מראה שמי שמשקיע ומגלה רצון אמיתי, בסופו של דבר מוצא את הדלתות נפתחות בפניו.