תקציר:

מה היה קורה אם יום אחד הכל היה נעצר? אם הדאגה היומית לפרנסה הייתה נעלמת, ונותר רק שקט?”

גלו את הסיפור המרגש של איתן, ילד במדבר סיני, שחי בצל הדאגה היומית ל’מן’ – הלחם שירד מהשמיים. כל בוקר הוא ממהר עם אלפי אנשים לאסוף את המן הלבן, חושש שייגמר לפני שיגיע. כל ערב הוא דואג: האם מחר ירד שוב לחם מהשמיים?

אך ביום שישי אחד קורה נס: המן שהם אוספים כבד פי שניים! וכך, דרך עיניו של איתן ושיחותיו עם אביו – מתלמידי משה רבנו – אנחנו מגלים את הסוד האמיתי של השבת: לא רק יום מנוחה מעבודה, אלא זמן שבו אנחנו מפנים את השכל לחוכמה, מתקנים את המידות, והולכים ב”שביל הזהב” של הרמב”ם.

סיפור מעורר מחשבה לילדים ולמבוגרים כאחד, שמחבר בין סיפור המן מהתורה לבין אתגרי החיים המודרניים: דאגות הפרנסה, המירוץ היומיומי, והחיפוש אחר שקט נפשי ואיזון.

סִפּוּר לִילָדִים עַל הַמָּן, שַׁבָּת, אֱמוּנָה וְחָכְמָה

א. הַנֵּס בְּלֵב הַמִּדְבָּר

בִּמְרוֹץ הַחַיִּים שֶׁל הַמִּדְבָּר הַצָּהֹב, הָיָה אֵיתָן מִתְעוֹרֵר בְּכָל בֹּקֶר לְקוֹל הֲמֻלָּה גְּדוֹלָה. אַלְפֵי אֲנָשִׁים הָיוּ רָצִים אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, מִתְכּוֹפְפִים וְאוֹסְפִים בִּזְרִיזוּת אֶת הַמָּן הַלָּבָן.

אֵיתָן הִבִּיט בַּהֲמוֹן הָאָדָם הַדּוֹחֵף וְחָשַׁשׁ בְּלִבּוֹ: “מָה אִם מָחָר הַמָּן יִגָּמֵר לִפְנֵי שֶׁאַגִּיעַ?” הָרִיצָה הָיְתָה מְעַיֶּפֶת, וְהַמַּחְשָׁבָה עַל הָאֹכֶל מִלְּאָה אֶת רֹאשׁוֹ. בְּכָל עֶרֶב, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה, הָיָה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ בִּדְאָגָה: “הַאִם גַּם מָחָר יֵרֵד לָנוּ לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם?”

בְּיוֹם שִׁשִּׁי אֶחָד, הִבְחִין אֵיתָן בְּפֶלֶא. הַמָּן שֶׁאָסַף הָיָה כָּבֵד וְגָדוֹל פִּי שְׁנַיִם מִבְּכָל יוֹם.

“אַבָּא,” קָרָא אֵיתָן בִּפְלִיאָה, “הַאִם עָלֵינוּ לַעֲבֹד הַיּוֹם קָשֶׁה יוֹתֵר כְּדֵי לְבַשֵּׁל אֶת הַכַּמּוּת הַזֹּאת?”

אָבִיו, שֶׁהָיָה מִתַּלְמִידֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הִנִּיחַ יָד עַל כְּתֵפוֹ וְאָמַר: “לֹא, בְּנִי. הַיּוֹם אָנוּ מְכִינִים אֶת הַגּוּף, כְּדֵי שֶׁמָּחָר נוּכַל לְפַנּוֹת אֶת הַשֵּׂכֶל. הַשַּׁבָּת הִיא יוֹם שֶׁבּוֹ הַמְּלָאכָה נֶעֱצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁהַחָכְמָה תּוּכַל לְהִכָּנֵס.”

ב. שְׁבִיל הַזָּהָב וּמַתְּנַת הַשֶּׁקֶט

כְּשֶׁעָלָה שַׁחַר שַׁבָּת, הִשְׁתָּרֵר בַּמִּדְבָּר שֶׁקֶט נָדִיר. אֵיתָן הֵצִיץ מִפֶּתַח הָאֹהֶל וְרָאָה שֶׁאִישׁ אֵינוֹ רָץ. הַשָּׂדוֹת הָיוּ רֵיקִים, אֲבָל הַבָּתִּים הָיוּ מְלֵאִים בְּאוֹר וּבְנִיחוֹחַ מָתוֹק.

הוּא יָשַׁב עִם אָבִיו, וּבִמְקוֹם לְדַבֵּר עַל “מָה נֹאכַל”, הֵם דִּבְּרוּ עַל “לָמָּה אָנוּ כָּאן”. אָבִיו הִסְבִּיר לוֹ שֶׁהַשַּׁבָּת עוֹזֶרֶת לָנוּ לִמְצֹא אֶת “שְׁבִיל הַזָּהָב”.

אֵיתָן פָּקַח עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וְשָׁאַל בִּתְמִימוּת: “אַבָּא, הַאִם בֶּאֱמֶת יֵשׁ בַּמִּדְבָּר שְׁבִיל שֶׁעָשׂוּי מִזָּהָב טָהוֹר? אֵיפֹה הוּא נִמְצָא? אֲנִי רוֹצֶה לָלֶכֶת עָלָיו!”

אָבִיו צָחַק בְּרֹגַע וְעָנָה: “זֶהוּ שְׁבִיל נִסְתָּר שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַלֵּב, בְּנִי. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁשְּׁבִיל הַזָּהָב הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁל תִּקּוּן הַמִּדּוֹת – לֹא לִהְיוֹת עַצְלָנִים מִדַּי וְלֹא לִהְיוֹת רַדְפָנִים שֶׁדּוֹאֲגִים כָּל הַיּוֹם לַכֶּסֶף וְלַלֶּחֶם. כְּשֶׁהַגּוּף לֹא עָסוּק בְּמֵרוֹץ, הַמַּחְשָׁבָה נַעֲשֵׂית צְלוּלָה, וְאָז אָנוּ יְכוֹלִים לְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת וְלִהְיוֹת אֲנָשִׁים טוֹבִים יוֹתֵר.”

ג. סוֹד הַכִּשָּׁרוֹן וְהַפַּרְנָסָה

אַבָּא פָּרַס אֶת יְרִיעַת הָעוֹר הָאֲדֻמָּה וְהֵחֵל לִקְרֹא עִם אֵיתָן אֶת ‘פָּרָשַׁת הַמָּן’. טַעַם הַמָּן שֶׁאָכְלוּ בַּבֹּקֶר, שֶׁהָיָה כִּצְפִיחִית בִּדְבָשׁ עִם רֵיחַ שֶׁמֶן עָרֵב, עֲדַיִן עָמַד בְּפִיו שֶׁל אֵיתָן.

“תִּסְתַּכֵּל עַל הַמָּן,” הִסְבִּיר אַבָּא, “הוּא מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁהַפַּרְנָסָה הִיא מַתָּנָה. גַּם כְּשֶׁתִּגְדַּל וְתַעֲבֹד בַּמִּסְחָר, תִּזְכֹּר שֶׁהַכִּשָּׁרוֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֵם הַמָּן הַפְּרָטִי שֶׁלְּךָ.”

אֵיתָן הִבִּיט בְּיָדָיו וְחָשַׁב: “אָז גַּם הַחָכְמָה שֶׁלִּי לִלְמֹד מַהֵר הִיא מָן?”

“בְּדִיּוּק,” עָנָה אַבָּא, “הַתַּפְקִיד שֶׁלָּנוּ הוּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּן הַזֶּה בְּיֹשֶׁר. לֹא לְקַנֵּא בַּמָּן שֶׁל הַשָּׁכֵן, אֶלָּא לִשְׂמֹחַ בַּחֵלֶק שֶׁלָּנוּ.”

כְּשֶׁסָּגְרוּ אֶת הַמְּגִילָה, אֵיתָן כְּבָר לֹא הָיָה מֻדְאָג. הוּא הֵבִין שֶׁהָאֹכֶל מֵזִין אֶת הַגּוּף, אֲבָל הַשַּׁבָּת וְהַחָכְמָה הֵן הַמָּן הָאֲמִתִּי שֶׁמֵּזִין אֶת הַנְּשָׁמָה. הַיְּדִיעָה שֶׁהַכֹּל מֵאֵת ה’ הֶעֱנִיקָה לוֹ שַׁלְוָה שֶׁשּׁוּם מֵרוֹץ בַּמִּדְבָּר לֹא יָכֹל לָתֵת.

—

דַּף הַעֲשָׁרָה וּמַסָּרִים חִנּוּכִיִּים

1. נְקֻדָּה לְמַחְשָׁבָה

הָרַמְבַּ”ם בְּסִפְרוֹ “שְׁמוֹנָה פְּרָקִים” מַסְבִּיר שֶׁהַפַּרְנָסָה הִיא רַק אֶמְצָעִי. כְּשֶׁאָנוּ מְשַׁחְרְרִים אֶת הַדְּאָגָה הַחָמְרִית, אָנוּ יְכוֹלִים לִלְכֹת בְּ”שְׁבִיל הַזָּהָב” – דֶּרֶךְ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁאֵינָהּ נוֹטָה לְקִצּוֹנִיּוּת.

2. הַשִּׂמְחָה בַּחֵלֶק שֶׁלָּנוּ:

כְּמוֹ שֶׁבַּמָּן נֶאֱמַר שֶׁכָּל אֶחָד אָסַף בְּדִיּוּק כְּפִי צָרְכּוֹ, הַסִּפּוּר מְלַמֵּד אוֹתָנוּ לֹא לְהִסְתַּכֵּל לַצְּדָדִים. הַהַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים מְעוֹרֶרֶת דְּאָגָה, אֲבָל הַהֲבָנָה שֶׁלְּכָל אֶחָד יֵשׁ אֶת הַ’מָּן’ (הַכִּשָּׁרוֹן וְהַבְּרָכָה) שֶׁלּוֹ, מְבִיאָה לְשִׂמְחָה וּלְשַׁלְוָה.

3. הַשַּׁבָּת כְּעֹגֶן לְפִתּוּחַ הַשֵּׂכֶל:

הָרַמְבַּ”ם רוֹאֶה בַּחָכְמָה אֶת הַמַּטָּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָאָדָם. הַסִּפּוּר מַדְגִּישׁ שֶׁהַשַּׁבָּת אֵינָהּ רַק “יוֹם מְנוּחָה” מֵעֲבוֹדָה, אֶלָּא זְמַן אַקְטִיבִי שֶׁבּוֹ אָנוּ ‘מְמַלְּאִים’ אֶת הַשֵּׂכֶל בְּתוֹכֶן וּבְחָכְמָה.

 

—

הַמְלָצָה פֶּדָגוֹגִית לַמּוֹרֶה

נוֹשֵׂא הַשִּׁעוּר: “הַמָּן, הַכִּשָּׁרוֹן וְהַשַּׁבָּת – בֵּין חֹמֶר לְרוּחַ”.

פְּתִיחָה (מֵרוֹץ הַמָּן):

בַּקְּשׁוּ מֵהַתַּלְמִידִים לְתָאֵר מַצָּב שֶׁבּוֹ הֵם מְמַהֲרִים וְחוֹשְׁשִׁים שֶׁמַּשֶּׁהוּ יֵחָסֵר לָהֶם. חַבְּרוּ זֹאת לְרִיצַת הַמָּן הַמּוּבָאת בַּסִּפּוּר.

גּוּף הַשִּׁעוּר (שְׁבִיל הַזָּהָב):

הִשְׁתַּמְּשׁוּ בַּשְּׁאֵלָה הַתְּמִימָה שֶׁל אֵיתָן כְּדֵי לְהַסְבִּיר אֶת הַמֻּשָּׂג “שְׁבִיל הַזָּהָב” שֶׁל הָרַמְבַּ”ם. אֶפְשָׁר לְצַיֵּר עַל הַלּוּחַ שְׁבִיל וְלִרְשֹׁם בִּקְצוֹתָיו הִתְנַהֲגֻיּוֹת קִיצוֹנִיּוֹת (לְמָשָׁל: פַּחְדָנוּת מוּל הַרְפַּתְקָנוּת יְתֵרָה, אוֹ קַמְצָנוּת מוּל פַּזְרָנוּת), וּלְבַקֵּשׁ מֵהַתַּלְמִידִים לִמְצֹא אֶת הָאֶמְצַע. הדגישו לילדים בשביל הזהב אינו כתוב בתורה אלא הוא משל לדרך ישרה של תיקון המידות ודרישת החכמה.

### פְּעִילּוּת סִיּוּם (הַמָּן הַפְּרָטִי שֶׁלִּי):

חַלְּקוּ לַתַּלְמִידִים דַּף גָּזוּר בְּצוּרָה שֶׁל גַּרְגִּיר מָן לָבָן. בַּקְּשׁוּ מֵהֶם לִכְתֹּב בְּתוֹכוֹ כִּשָּׁרוֹן אֶחָד שֶׁהֵם קִבְּלוּ בְּמַתָּנָה (הַ’מָּן’ שֶׁלָּהֶם) וְאֵיךְ הֵם יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת טוֹב.

דִּיּוּן:

הַאִם בֶּאֱמֶת אֶפְשָׁר לְהַפְסִיק לִדְאֹג לְגַמְרֵי? אֵיךְ הַשַּׁבָּת עוֹזֶרֶת לָנוּ לִבְטֹחַ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר?